פסק-דין בתיק עד"י 1276/10

המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירה של יציאה ללא היתר משטח צבאי סגור ובעבירה נוספת של ניסיון ליציאה ללא היתר משטח צבאי סגור, ובימ"ש קמא גזר עליו קנס בסך 1,500 ש"ח או 45 ימי מאסר תמורתו, וכן מאסר מותנה. התביעה מערערת על קולת העונש וטוענת כי הוא סוטה לקולא במידה ניכרת מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה. לעומת זאת, הסנגור טוען כי אין עילה להתערבות בפסק הדין. במהלך הדיון הביע הסנגור הסכמה להוספת עונש מאסר כמניין ימי המעצר עד כה.

בפסק הדין ציין השופט הנכבד קמא כי המשיב פעל בעורמה כאשר נצמד למשאית שעברה במחסום, בתקווה שהשומר לא יבחין. המשיב הזדהה בתעודת זהות שלו, ואישר כי ידוע לו שאסור להיכנס לישראל בלא היתר. המשיב סירב לציין לאן היו מועדות פניו. בימ"ש קמא עמד על "הצורך למגר את תופעת הכניסה הבלתי חוקית לישראל, לרבות כאשר המטרה היא מטירה כלכלית, גם עקב מצוקה כספית" כלשונו. עם זאת, סבר השופט קמא כי יש לתת הזדמנות נוספת לנאשמים שזו להם הרשעה ראשונה, ולכן נמנע מלגזור מאסר בפועל.

לאחרונה, דן בית המשפט העליון בעניין פראגין בסוגיה דומה, וקבע עקרונות מנחים לענישה בעבירות מסוג זה. באותו עניין דובר במי שהורשע בעבירה של כניסה לישראל בלא היתר, עבירה שמקבילתה באזור היא העבירה של יציאה משטח צבאי סגור בלא היתר, שבה הורשע המשיב דנן. בימ"ש שלום בקריית-גת גזר עליו 15 ימי מאסר בפועל, וביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע קיבל את ערעור התביעה על קולת העונש והעמיד את עונשו על 3 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט העליון קיבל את בקשת הערעור על חומרת העונש, והעמיד את עונשו של המערער על 7 שבועות מאסר בפועל. בית המשפט עמד בפסק דינו על  הפערים הגדולים בענישה בעבירות מסוג זה בין בתי המשפט השונים, והתווה עקרונות מנחים לענישה, שתמציתם מפורטים בפסקה הבאה לאמור:

"... בהנחה שהמדובר בשהייה שנייה בישראל שלא כדין (ועל הראשונה כנמסר אין ממהרים להעמיד ככלל לדין), העונש הראוי הוא עונש מאסר בפועל, למעט במקרים שנסיבותיהם האישיות חריגות, כגון חולי אקוטי במשפחת הנאשם. אין בכך כדי למנוע מן התביעה להעמיד לדין גם על שהיה ראשונה שלא כדין, אך במקרים כאלה, אם אין נלוות אליהם עבירות אחרות, ואין הקשר בטחוני, ככל שהמדובר בשהייה קצרה מאוד בישראל, ניתן להסתפק במאסר על תנאי, תוך החתמת הנאשם על התחייבות כספית שלא לחזור על המעשה, ותוך שילוחו לשטחי הרשות ללא שיהוי. כאמור, בשהייה שנייה שלא כדין העונש הראוי הוא מאסר בפועל, לשם הרתעה, ואורכו צריך להיגזר מנסיבות המקרה והנאשם, כך שיחוש שהדבר אינו כדאי ועם זאת, יובאו בחשבון נסיבות המצוקה... כללם של דברים לגבי שוהים בלתי חוקיים: יפה לענייננו גישה הדרגתית, תוך מתן סיכוי ל"הפקת לקחים", מן הקל אל הכבד ואל הכבד ממנו, לפי הנסיבות...".

(רע"פ 3173/09   מוחמד פראגין נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 1255 ,עמ' 1261).

על רקע האמור, אבחן את הנסיבות שלפנינו. כאמור בכתב האישום המשיב יצא מהאזור בלא היתר, וכעבור שבוע ניסה לצאת שוב. אין מדובר אפוא באירוע חד פעמי, ואף קיימות נסיבות חומרה מסוימות בתחכום היחסי שבו פעל המשיב, וכן בכך שנמנע מלשתף פעולה באופן מלא בחקירתו. לפיכך, ובהיעדר נסיבות אישיות חריגות לקולא, לא היה מקום להימנע מלגזור על המשיב עונש של מאסר בפועל. עם זאת, מאחר ומדובר בהרשעה ראשונה, אף כי בשתי עבירות, ראוי היה שעונש המאסר יהיה מתון יחסית.

נוכח האמור, אני מקבל את הערעור, ולפי שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הנדונים בפניה, אני גוזר על המשיב גם עונש של 45 ימי מאסר בפועל החל מיום מעצרו, אשר יתווסף לקנס ולמאסר המותנה שנגזרו על המשיב בבימ"ש קמא.

ניתן היום, 2 במרץ 2010, ט"ז באדר התש"ע בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.

הנשיא